כפל גמלאות בביטוח הלאומי
ידוע שבביטוח לאומי אין “כפל גמלאות”, אולם גם ידוע כי סעיף 320 (ג)(1) ו-(ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ”ה – 1995 (להלן “החוק”) אוסר כפל גמלאות רק אם “אין כוונה אחרת משתמעת”.
במקרה שיתואר, אלמנה המקבלת קצבת שארים מאז פטירת בעלה, נפגעה לרוע מזלה בתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי נתן לה במשך מספר חודשים גם קצבת שארים וגם קצבת נכות, אך לפתע הפסיק את “כפל” הגמלאות ואף החל לקזז לה את “קצבת היתר” שקיבלה בחודשים שחלפו. היא פנתה בתביעה לביה”ד וביקשה להחיל את ס’ 320 דלעיל ולפרשו כך שתישמר תכלית ההגנה מפני מחסור כלכלי עקב הפסקת הכנסות כתוצאה מפגיעה בעבודה, זקנה או מות המפרנס.
בית הדין – השופט אילן סופר לא הסכים איתה…
ב”ל 31509-10-10 צור נ’ המוסד לביטוח לאומי סניף באר שבע (בי”ד אזורי בב”ש). |
התובעת, אלמנה מזה מספר שנים, מקבלת קצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי משנת 2005.בסוף שנת 2009 נפגעה בעבודתה והוכרה על ידי הביטוח הלאומי שקבע לה נכויות זמניות לתקופות שונות. במשך חודשים קיבלה התובעת גם קצבת נכות וגם גמלת שארים, אך לפתע הפסיק ביטוח לאומי את כפל התשלומים ובמקביל התחיל לקזז לה את קצבת היתר שקיבלה בחודשים שחלפו.
התובעת טענה כי סעיף 320 (ג)(1) ו-(ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ”ה – 1995 (להלן “החוק“) אוסר על כפל גמלאות אם אין כוונה אחרת משתמעת. התובעת טענה כי מטרת קצבת נכות מעבודה לפצות על אובדן הכנסתה מעבודתה שלה ומטרת קצבת השאירים לפצות על אובדן התמיכה הכלכלית לה זכתה מבן זוגה המנוח. אם הייתה ממשיכה לעבוד – הייתה זכאית גם להכנסתה מעבודה וגם לקצבת השארים ולכן במקום זה המחוקק התכוון להתיר את כפל הקצבאות.
בדב”ע מט/0-74 שני נוב – המוסד לביטוח לאומי, פסק ביה”ד הארצי לעבודה, בהתייחס לסעיף 320 (ג)(1) כי קטין שהתייתם מהוריו שהיו שניהם מבוטחים בנפרד, זכאי לגמלאות בגין כל אחד מהם.
בע”א 7765/04 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ’ דוגה ובניו בע”מ מפרש ביהמ”ש העליון הביטוי המופיע בסעיף 320 ”אם אין כוונה אחרת משתמעת” כמשקף קביעה של המחוקק בה הוא מותיר את שיקול הדעת לבית המשפט הדן בהוראת הדין הקונקרטית לבחון את הכלל וחריגיו.
כאשר מתאפשרים מספר פירושים מלשון החוק, ייבחר הפירוש המגשים את תכלית החוק. המחוקק צפה מצב בו עשוי אדם להיזקק לכפל גמלאות דוגמת התובעת וקבע כי ניתן לבחור בין הקצבאות ולקבל את הקצבה הגבוהה יותר. קצבת שאירים מופיעה כברירה בסעיף, כלומר, המחוקק היה מודע והתכוון לבחירה בחירה בין גמלה מסוג אחד לקצבת שאירים.
כאשר המחוקק ביקש ליצור הסדר מיוחד בדבר תשלום קצבאות, ביצע זאת באופן מפורש.
למשל ס’ 261 לחוק קובע כי זכאי לקצבת שאירים הנעשה זכאי לקצבת זקנה או זכאי לקצבת זקנה הנעשה זכאי לקצבת שאירים ישולם לו בנוסף לקצבת הזקנה 50% מקצבת השאירים. ס’ 320 (ה) קובע הסדר דומה בדבר קצבת תלויים וקצבת זקנה.
אילו ביקש המחוקק ליצור הסדר מיוחד גם בדבר גמלת נפגעי עבודה כפי שטוענת התובעת, היה קובע אותו מפורשות כפי שביצע בענפי ביטוח אחרים.
בפרשת נוב דלעיל, קבע ביה”ד הארצי בנוגע למונח מס’ קטן (ג)(2) לחוק “גמלאות שונות עקב מאורע אחד…” כי מדובר בגמלת שאירים משני הורים ולכן מדובר באותה גמלה ולא בכפל גמלאות. כאן התובעת זכאית לגמלאות משני מקורות – נפגעי עבודה ושאירים – ולשון החוק קובעת כי לא יתכן תשלום כפל גמלאות.
תכלית גמלת שאירים היא להעניק לאלמנה קצבה על מנת לשמר את רמת החיים שהיתה בחיי בן הזוג. גמלת נפגע עבודה – היא שמירה על ההכנסה כאשר נפגע מקור ההכנסה עקב התאונה.
תכלית שתי הגמלאות הינה להחליף הכנסה ולכן די בגמלה אחת להשגת תכלית זאת ואין מקום כי שתי הגמלאות ישתלמו יחדיו.
תכלית חוק הביטוח הלאומי היא סוציאלית, כדבריו של כב’ השופט פליטמן כי “קצבאות הזקנה והשאירים משולמות להבטחת קיום מינימלי. שיעורן נגזר לכן מהשכר הממוצע במשק. משזו תכלית תשלומן, אזי בעיקרון, אין הם יכולות להינתן במצטבר בכל עת בו אישה נעשית לאלמנה הזכאית לקצבה.” (עב”ל (ארצי) 1308/01 המוסד לביטוח לאומי – לוניה קליקה, פד”ע לט 825)
לסיכום, מאחר שגם תכלית חוק הביטוח הלאומי וגם לשון החוק אינם מאפשרים כפל קצבאות מסוג גמלת שארים וגמלת נכות מעבודה – הרי שלא חל כאן האמור בס’ קטן (ג) “…אם אין כוונה אחרת משתמעת”, אלא יש כאן כוונה ברורה ועל כן לאלמנה אין זכאות לכפל הגמלאות האמורות.