בתי המשפט בית משפט מחוזי חיפה
בשא 006599/06
בשא 4584/06 בתיק עיקרי: פשר 000242/01
בעניין: הראל חברה לביטוח בע”מ המערערת
נ ג ד
1 . עו”ד צבע גיל – הנאמן בפש”ר
2 . עותמאן אחמד – החייב
3 . כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפההנאמן
החלטה
1. בפניי בקשה להורות כי חובו של החייב לחב’ הביטוח הראל (להלן: “המערערת”) אינו בר-תביעה בפשיטת רגל, ולחלופין, להאריך את המועד הקבוע להגשת ערעור על החלטת הנאמן על נכסי החייב, עוה”ד גיל צבע (להלן: “הנאמן”), הדוחה את תביעת החוב שהגישה המבקשת.
רקע כללי
2. ביום 14.5.01 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, לבקשתו.
3. טרם הליכי פשיטת הרגל ניהלה חב’ הביטוח ציון (שלימים התמזגה לתאגיד המערערת דנן), תביעת נזיקין בבימ”ש השלום בהרצליה נגד החייב ונתבעים נוספים, בגין תאונת התחשמלות שבה קיפח אדם את חייו. החייב נתבע כמנהל מפעל לבשר שעל גג אחת ממכולותיו נהרג המנוח. ביום 7.8.00 נדחתה התביעה נגד החייב, משנקבע כי פעל כאורגן של חברה/מפעל הבשר ואין להטיל עליו אחריות אישיות (ראו סעיף 5.ו לפסה”ד, עמ’ 15 לפרו’).
4. הן המערערת והן עזבונו של המנוח ערערו על תוצאות פסה”ד לבימ”ש המחוזי בתל-אביב. ביום 30.5.05 ניתן פסה”ד בערעור (כב’ השופטים גרסטל, פוגלמן ושילה), לפיו “אחמד עותמן (החייב-ח.ה.) ובית הבשר כרמיאל ישלמו (ביחד ולחוד) … סך של 25% מהחוב הפסוק. חוב זה ישולם ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.7.05″ (סעיף ב’ לפסה”ד).
כפי שנטען ע”י הנאמן בדיון בפניי ביום 12.9.06: “ערעור זה כבר הוגש לאחר שהחייב הוכרז פושט רגל ולאחר שהחברה שהיתה בשליטתו, נתבעת נוספת, ובעלת המקום שבו אירע אירוע הנזק, נמצאת בפרוק. בדיון הראשון בביהמ”ש המחוזי הסכימו כל הצדדים שכדי שלא לבקש רשות מבית המשפט של פירוק ומבית המשפט של פש”ר, יהפכו החייב החברה למשיבים פורמליים והתיק יתנהל כנגד הנתבעים האחרים מהם נדרש גם סעד. (…) לימים בניהול התיק, הסכימו הצדדים, לאחר גישור כושל להעביר את ההחלטה לבית המשפט על סעיף 79א’ בשאלת האחריות, כשהנזק הוא סכום הנזק שנקבע בביהמ”ש השלום. ביהמ”ש בת”א נתן פסק דין על פי סעיף 79 כשהוא מחלק את האחריות בין 4 בחלקים שווים וקובע עוד תשלום למל”ל אבל בעיקר מחייב את החייב והחברה ביחד ולחוד לשאת ב-25% מסכום פסק הדין בשלום. כזכור, פסק הדין בשלום הוא אפס, הוא כולו נבלע בתוך תשלומי המל”ל”.
5. ביום 28.11.05 הגישה המערערת לכנ”ר תביעת חוב ע”ס 750,000 ₪. תביעת החוב נדחתה ע”י הכנ”ר, מחמת האיחור בהגשתה ובהעדר בקשה להארכת מועד. ביום 19.12.05 הוגשה תביעת החוב בשנית. הפעם, צורפה לה בקשה להארכת מועד. תביעת החוב הועברה לבדיקת הנאמן, שהחליט ביום 5.3.06 לדחותה מחמת שיהוי רב בו היא לוקה.
טענות הצדדים
6. טענתה המרכזית של המערערת היא שמדובר בחוב שאינו בר-תביעה בפשיטת רגל, קרי: חוב שמקורו בעוולה נזיקית לסכום בלתי קצוב. מלכתחילה ביקשה המערערת להתמקד בטענה המקדמית שאין עסקינן בחוב נשוא הליך הפש”ר; ורק אם תידחה טענתה, להגיש ערעור על דחיית תביעת החוב ע”י הנאמן.
7. במסגרת הבקשה להארכת מועד, הוסיפה המבקשת וטענה כי מניין הימים להגשת תביעת חוב צריך להתחיל דווקא מהמועד שבו הפך פסה”ד בערעור חלוט. שהרי, התביעה נגד החייב נדחתה בבימ”ש השלום.
8. לחלופין נטען, כי גם אם ייפסק שהחוב בר-תביעה בהליך זה, יש מקום לקבל הבקשה להארכת מועד בשל התנהגותו חסרת תום הלב של החייב; החייב התייצב לדיון בפני ערכאת הערעור אך בחר שלא לעדכן את הנאמן על-כך ולקבל אישור מתאים. המערערת טוענת שכלל לא ידעה אודות ההליכים בהם נקט החייב ועובדת מתן צו כינוס בעניינו.
9. הנאמן סבור שהמבקשת לא הראתה טעם מיוחד המצדיק קבלת הבקשה להארכת מועד שנים לאחר שניתן צו כינוס. לו רצתה, יכלה המערערת להגיש תביעת חוב מותנה, וזאת לאור ציפיותיה לקבלת פס”ד בביהמ”ש המחוזי. זאת ועוד, קבלת הבקשה תפגע בנושים האחרים, המנהלים מו”מ בשלבים מתקדמים לפני חתימה על הסדר. גם לגופו של עניין, לשיטת הנאמן, אין במסמכים שצירפה המבקשת ראיות לחוב בסדר גודל שנתבע (כ-700,000 ₪).
10. באשר לסיווג החוב כלאו בר-תביעה, הנאמן טוען שפסה”ד בערעור ניתן בחוסר סמכות. החייב לא היה יכול להסמיך את ביהמ”ש ליתן פס”ד על דרך הפשרה, בלא שקיבל את הסכמת הנאמן. הנאמן מפנה בהקשר זה לע”א 5000/92 בן ציון נ’ גורני, שם נפסק כי רק לנאמן מעמד בהליכים ממוניים של החייב העשויים לחייב או לזכות את קופת הכינוס. נוסף על האמור, לאחר שבימ”ש השלום נתן פס”ד, אין לדבר עוד על “דמי נזק בלתי קצובים”, כלשון סעיף 72 (1) לפקודה. לפי רציונאל זה, מדובר בחוב בר-תביעה בפשיטת רגל גם במתווה של סעיף 21 (2) לפקודת הנזיקין. דהיינו, פס”ד בשל עוולה, שניתן לחובתו של פושט רגל לפני שניתן צו כינוס.
11. לעמדת הנאמן הצטרף גם הכנ”ר, בתגובתו מיום 7.6.06.
דיון והכרעה
12. עפ”י סעיפים 71 ו-72 לפקודה חובות בני תביעה בפשיטת רגל, הינם כל החובות, לרבות העתידיים והמותנים אשר חלים על החייב במועד מתן צו הכינוס ועד הפטרו, ולמעט “תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה, ודרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס”.
בהקשר זה, נאמר בהוראת סעיף 21 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כי “פסק דין על עוולה שניתן לחובתו של פושט רגל לפני מתן צו כינוס נכסים יהא ניתן להוכחה בפשיטת רגל”.
13. השאלה אם מדובר בחוב בר תביעה בפשיטת הרגל צריכה להיבחן עפ”י התנאים בפקודה. תביעת הנזיקין נגד החייב הוגשה עוד טרם צו הכינוס ואף הוכרעה (בבימ”ש השלום) טרם צו הכינוס. בשלב זה, של צו הכינוס כבר אין מדובר בתביעה לדמי נזק בלתי קצובים. לא יהיה זה צודק, להעמיד את החייב עתה לאחר שבעקבות הסדר הוא עומד לפתוח דף חדש בחייו, בפני תוצאות תובענה שהוגשה והתנהלה עוד טרם צו הכינוס.
14. בשלב הגשת הערעור לביהמ”ש המחוזי, ידעה המערערת כי החייב והחברה בבעלותו נמצאים בהליכי פשיטת רגל. שכן, על מנת לעקוף את הצורך בקבלת אישור בית משפט שלפירוק ושל פשיטת הרגל, הסכימו הצדדים בערעור כי החייב והחברה יהיו משיבים פורמאליים בלבד.
לפיכך, היה על המערערת כבר בשלב הנ”ל להגיש תביעה מותנית לנאמן, (מותנית בחיובו בשלב הערעור) ואף לקבל את רשות ביהמ”ש להמשיך בהליכי ערעור נגד החייב.
15. מצד אחד, המערערת לא הגישה תביעה מותנית לנאמן ובכך איחרה את המועד להגשת התביעה. מצד שני, גם אין מקום להאריך לה את המועד עקב אופן התנהלותה בהליך הערעור.
ראשית, הוסכם בערעור כי החייב יהיה משיב פורמאלי בלבד. (לפיכך כפי הנראה הוא אף לא השיב לנימוקי הערעור). בדיעבד, כפי הנראה, הסכמה זו נשמטה מעיני ההרכב הנכבד שהכריע עפ”י סעיף 79 א לחוק בתי המשפט. אלא שבכל מקרה, החייב לא יכול היה ליתן הסכמתו לדיון כלשהו בביהמ”ש. סמכות זו נתונה לביהמ”ש של פשיטת הרגל.
16. בהיעדר הסכמה כזו, פסה”ד בערעור איננו מחייב את הנאמן בהליך פשיטת הרגל ולכן גם אין מקום להאריך את המועד להגיש תביעה על פיו.
כידוע, בהכרזה על פשיטת רגל מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן (סעיף 42 לפקודה). הלכה היא מימים ימימה, כי הליך משפטי שהנאמן לא היה צד לו, לא יחייב את הנאמן או את קופת פשיטת הרגל. הטעם לכך פשוט וברור. ע”מ שמוסד פשיטת הרגל יוכל להתקיים יש לדאוג שלא יתנהלו הליכים נוספים במקביל לאחר שניתן צו כינוס נכסים. זאת, להוציא מקרים בודדים, שקיבלו את אישור ביהמ”ש המוסמך.
בע”א 485/88 אי.פ.ק. בע”מ ח.פ. נ’ עזבון אברהם גינדי, תק-על 92(3) 820, עמ’ 823 נפסק ע”י כב’ השופט אור כדלקמן:
“ההחלטה ניתנה בערכאה הראשונה ללא שהנאמן צורף כצד לדיון, וללא שניתנה לו אפשרות לחוות דעתו, (…) כמבואר לעיל, הנאמן נתמנה לתפקידו כחודשיים קודם מתן פסק הדין עליו הוגש ערעור זה, ומתאריך מינויו הוקנו לו נכסי העזבון (ראה הסיפא לסעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל ועל כן היה מקום לצרפו כצד לדיון ולהחליט בבקשה, רק לאחר שתנתן לו אפשרות להביע דעתו בשאלה שעמדה להכרעה בערכאה הראשונה. יש חשיבות מיוחדת לעמדת הנאמן לאור הסמכויות הרחבות המוקנות לו. סמכויות אלה כוללות את הסמכות לבדוק אם פסק דין שניתן לטובת נושה משקף חיוב אמיתי של החייב, או שמא הפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין. באם ישוכנע שהחוב על פי פסק הדין אינו אמיתי, או שלאמיתו של דבר הינו שונה, רשאי הוא לדחות את התביעה כולה או חלקה על אף קיומו של פסק דין לטובת הנושה (ראה בספרו של ד”ר ש. לוין “פשיטת רגל”, בעמ’ 236).
הנאמן מייצג את עניינם של כל הנושים, ועל כן רשאי הוא לבדוק אם חיוב של החייב לטובת אחד הנושים הינו מבוסס, שאם לאו, אל לו להכיר בו, אפילו ניתן פסק דין המחייב את תשלומו. רשאי הוא במקרה הזה לדחות לא רק הוכחת חוב שהוגשה לו המסתמכת על פסק דין, אלא גם לדחות תביעה לביצוע מעשה המסתמכת על פסק דין, שיש עימה פגיעה אפשרית בחייב או בנושיו”.
(ההדגשות שלי –ח.ה.).
ובע”א 5000/92 יהושע בן-ציון נ’ אוריאל גורני, פ”ד מח(1) 830, עמ’ 836-837 פסק כב’ השופט מצא, כי:
“הכלל הוא, שפושט הרגל איננו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון המוטלים לחובת או לזכות קופת הנאמנות. וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו. על היקפו (הרחב) של כלל זה עמד, לאחרונה, בית המשפט לערעורים באנגליה בקבעו, כי לפושט הרגל אין זכות עמידה בערעור על פסק-דין שהטיל עליו חיוב כספי, גם אם אותו חיוב הוא אשר היווה עילה להכרזתו כפושט-רגל EATH V. TANG [1993] 4 ALL ER 694).”).
וראו גם ע”א 1807/99 אברהם וסנר נ’ ראובן שרגיל עו”ד, תק-על 2000(3), 311, שם יושמה הלכה זו ע”י כב’ הרשמת קלמנוביץ.
17. הבקשה נדחית. המערערת איננה רשאית לפעול או לתבוע עפ”י פסה”ד שניתן נגד החייב בע”א 2879/00 בביהמ”ש המחוזי בתל אביב.
בנסיבות האמורות, אינני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום כ”ב בחשון, תשס”ז (13 בנובמבר 2006).
המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים.
חני הורוביץ, שופט